דמי כיס לילדים: מאיזה גיל, איך קובעים סכום, ואיך זה הופך לשיעור ראשון

הילדה מבקשת 10 ₪ לגלידה ביום ראשון. ביום שלישי הבן רוצה חבילת קלפים, כי לכל הכיתה יש. ביום חמישי מגיע "אבל כולם קונים", ואתם, בסוף שבוע עבודה ארוך, מוציאים את הארנק. עד סוף השבוע יצא לא מעט כסף, והילדים לא קיבלו לגביו אף החלטה אחת. כל ההחלטות היו שלכם, גם כשהן נראו כמו שלהם.

ואז מגיע המשפט שכל הורה שמע או אמר: "הם לא מבינים את ערך הכסף". לפעמים מצטרף אליו ההסבר הנוח, "הדור הזה מפונק". והפתרונות שניסיתם מוכרים: הרצאה קצרה על זה שכסף לא גדל על העצים, דמי כיס שתלויים בסידור החדר ונגמרים במשא ומתן על כל מגירה, או פשוט לתת כשמבקשים, כי ככה שקט.

יש בכם צד שמעדיף להשאיר את זה כמו שזה, ויש לו נימוקים טובים. עוד ויכוח בבית הוא הדבר האחרון שאתם צריכים, ואין לכם חשק לראות את הילד זורק 20 ₪ על צעצוע שיישבר מחר. כשאתם מחליטים על כל קנייה, יש סדר, ויש גם רגע קטן של קרבה: הילד בא אליכם, ואתם נותנים. השליטה והקרבה האלה חשובות לכם, ובצדק. ויש בכם צד שרוצה ילד שיודע לחכות, להשוות ולבחור, ילד שבגיל 18 לא יפגוש כסף בפעם הראשונה. יש היגיון בשניהם, והדרך כאן בנויה כך ששניהם יקבלו מקום.

ערך הכסף לא נלמד מהסבר, אלא מסכום שנגמר

זה לא עבד, ולא בגללכם וגם לא בגלל הילד. הסבר על כסף בלי כסף ביד הוא כמו שיעור שחייה על הדשא: אין במה להתאמן.

מחקר של דייוויד וייטברד וסו בינגהם מאוניברסיטת קיימברידג', שנערך ב-2013 בהזמנת שירות הייעוץ הפיננסי הבריטי (Money Advice Service), מצא שהרגלי כסף בסיסיים מתחילים להתעצב כבר עד גיל 7 בערך. כלומר, הילדים לומדים כסף בכל מקרה. השאלה היא רק מה הם לומדים. כשכסף מגיע לפי בקשה, הם לומדים לבקש. כשיש סכום קבוע שנגמר, הם לומדים לבחור.

דמי כיס הם לא פרס ולא שוחד. הם מעבדה: מקום שבו מתאמנים בכסף אמיתי, בסכומים קטנים, כשטעות עולה 15 ₪ ולא 15,000 ₪.

דמי כיס לפי גיל: אין טבלה, יש שאלה אחת

מי שמחפש "כמה דמי כיס לתת" מוצא טבלאות לפי גיל. הבעיה איתן פשוטה: הן לא מכירות את הבית שלכם. סכום נכון לא נגזר מהגיל אלא ממה שהילד אחראי עליו.

אין גיל רשמי להתחלה. הרבה הורים מתחילים כשהילד כבר סופר מטבעות ומבין שמה שהוציא לא חוזר. המבחן הפשוט: אם הילד מסוגל להחזיק סכום קטן עד סוף השבוע ולזכור אותו, אפשר להתחיל.

ואיך קובעים סכום? לא שואלים "כמה מקובל", אלא "על מה הוא אחראי". נניח שהילד בכיתה ג' אחראי מעכשיו על גלידה אחת בשבוע ועל הקלפים. אם גלידה עולה בערך 12 ₪ וחבילת קלפים בערך 10 ₪, השבוע שלו עולה 22 ₪. משלימים ל-25 ₪, כדי שיישאר משהו לחסוך. זאת דוגמה לשיטה, לא המלצה על סכום: אצלכם המחירים, תחום האחריות והחודש שונים.

דמי כיס כהרגל: יעד צנוע לחודש הקרוב

היעד לחודש הקרוב צנוע בכוונה: סכום קבוע, יום קבוע ותחום אחריות שהילדים מכירים, שנקבעו יחד בשיחה אחת. בלי הרצאות, בלי משא ומתן על כל גלידה, ובלי לחלץ אחרי כל טעות קטנה. אתם לא צריכים להפוך למורים לכלכלה. מה שמשתנה הוא רק מי שמחליט, בתוך גבול שאתם קבעתם.

סכום קבוע, יום קבוע ושלוש קופות

שלב 1: מגדירים מה הילד אחראי עליו. שלושה דברים, לא יותר. ממתקים בשבוע, קלפים או מדבקות, מתנה קטנה לחבר. מה שמחוץ לרשימה נשאר אצלכם: נעליים, ספרים, חוגים. הגבול הזה הוא מה שמפסיק את המשא ומתן, כי לבקשה על ממתק יש עכשיו תשובה קבועה: "זה מהכסף שלך".

שלב 2: סכום קבוע ביום קבוע. יום ראשון בבוקר, או יום שישי אחרי הצהריים. היום חשוב יותר מהסכום, כי כך הילד לומד לתכנן עד הפעם הבאה. וכדאי לא לקשור את דמי הכיס למטלות הבית: עזרה בבית היא חלק מלהיות משפחה, וכשהיא נקנית בכסף, כל מטלה הופכת למיקוח.

שלב 3: שלוש קופות. לבזבז, לחסוך, לתת. שלוש צנצנות שקופות על המדף עובדות טוב יותר מכל הסבר, כי רואים את הכסף גדל. החלוקה יכולה להיות פשוטה: רוב הסכום לבזבוז, חלק לחיסכון למטרה שהילד בחר, ומעט לנתינה. וכשלחיסכון יש שם, "אופניים" ולא "חיסכון", קל יותר לחכות.

כמה זמן עד האופניים

הפקדה חודשית‏40 ‏₪

הזמן עד היעד

14 חודשים

הזיזו את הסכום החודשי ותראו יחד עם הילד מה קורה לתאריך. 10 ₪ בשבוע לקופת החיסכון הם בערך 40 ₪ בחודש. כשהילד רואה בעצמו שעוד 10 ₪ בחודש מקרבים את האופניים בכמה חודשים, ההבנה מגיעה ממנו, לא מכם.

ב-AlphaHome: יעד חיסכון בשם "האופניים של נועה", עם סכום יעד ותאריך יעד. בכל פעם שהילדה מוסיפה לקופה, רושמים תרומה ליעד, ופס ההתקדמות זז. את המסך אפשר להראות לה. דמי הכיס עצמם נרשמים אצלכם כהוצאה חוזרת שבועית, בקטגוריה "ילדים" ובתת-קטגוריה "דמי כיס", כך שגם אתם רואים כמה זה עולה לבית בחודש.

שלב 4: לא מחלצים. זה השלב הקשה ביותר להורים. הילד הוציא הכול ביום ראשון, וביום רביעי יש גלידה בפארק. לא מוסיפים ולא מטיפים. טעות של 25 ₪ בגיל 8 היא שיעור זול מאוד. חילוץ מלמד דבר אחד: שהסכום לא באמת קבוע.

שלב 5: עשר דקות בחודש. פעם בחודש, באותו יום, יושבים עם הילד מול הקופות. שלוש שאלות: על מה הוצאת ושמחת? על מה הוצאת והתחרטת? כמה עוד חסר לאופניים? בלי ציונים ובלי "אמרתי לך". השיחה הזאת היא המקום שבו הניסיון הופך להבנה.

כשהקופה ריקה כבר ביום רביעי

הילד בזבז את כל הסכום ביום הראשון, ועכשיו הוא בוכה. זה לא כישלון של השיטה, זה בדיוק השיעור שבשבילו היא נבנתה. היום: מחבקים, לא מוסיפים כסף, ושואלים "מה היה שווה את זה?". מחכים יחד ליום הקבוע. לפעם הבאה: לילד צעיר שעוד לומד לחכות, אפשר לחלק את הסכום לשתי פעמים בשבוע.

"אבל לכולם יש", והלחץ בבית עולה. התשובה הקבועה עושה את העבודה: "יש לך 25 ₪, מה תרצה לעשות איתם?". היום: לא נכנסים לוויכוח על הדבר עצמו. לפעם הבאה: אם משהו באמת חשוב לילד, הוא הופך ליעד חיסכון, והילד רואה כמה שבועות הוא רחוק ממנו.

שכחתם לתת ביום הקבוע, פעמיים ברצף. זה קורה, ואין צורך להתחיל מחדש. היום: נותנים את מה שהגיע ומתנצלים בפשטות, כמו שהייתם מצפים מהילד. לפעם הבאה: תזכורת קבועה בטלפון, באותה שעה בכל שבוע.

מה הבית מלמד גם בלי מילים

אם הכסף ממשיך להגיע לפי בקשה, הילד ימשיך ללמוד לבקש. זאת לא אשמה של אף אחד, זה פשוט מה שהבית מלמד כרגע. ברגע שיש יום קבוע, סכום קבוע ושלוש קופות, הבית מלמד משהו אחר: לחכות, לבחור, לטעות בקטן ולהמשיך.

שלושה דברים מחזיקים את זה לאורך זמן: שני ההורים נותנים אותה תשובה, הקופות עומדות במקום שרואים, והשיחה החודשית כתובה ביומן. החיסכון של הילד לטווח הארוך הוא כבר נושא אחר, ויש עליו מאמר על חיסכון לכל ילד ועל חיסכון לבר מצווה, לצבא וללימודים. ואם שמתם לב שהטון שלכם בשיחות האלה מגיע מהבית שבו גדלתם, כדאי לקרוא על אמונות כסף מהבית.

חינוך פיננסי לילדים לא מתחיל בכיתה. הוא מתחיל בצנצנת על המדף. והשבוע הוא מתחיל אצלכם: שבו עם הילד, והחליטו יחד על היום, על הסכום ועל שלושה דברים שהוא אחראי לקנות בעצמו.

השיחה הראשונה על דמי כיס

• בחרנו יום קבוע בשבוע
• כתבנו שלושה דברים שהילד קונה מעכשיו בעצמו
• בדקנו כמה הם עולים בשבוע וקבענו סכום
• הכנו שלוש קופות: לבזבז, לחסוך, לתת
• בחרנו יחד שם למטרה של קופת החיסכון

0 מתוך 5 סומנו