אמונות על כסף מהבית: מה למדתם על כסף כשהייתם ילדים

מוצאי שבת בקניון. אחד מכם מרים ז'קט לילד, 280 ₪, ומחייך: "יפה עליו, לוקחים." השני מסתכל על התווית, ומשהו בבטן מתכווץ. אף אחד לא אומר כלום, אבל בדרך הביתה, באוטו, השתיקה כבדה. ובבית, כשהילד מבקש עוד משהו, אתם שומעים את עצמכם אומרים "כסף לא גדל על העצים", ומבינים שזה בדיוק המשפט של אבא.

אחד מכם גדל בבית שבו כל שקל נספר בקול, ליד השולחן. השני גדל בבית שבו על כסף לא מדברים, והחשבונות נפתחים בחדר אחר. שני הבתים האלה עדיין מדברים, דרככם, וגם מול הילדים שלכם.

סיפרו לכם שככה אתם. שאחד מכם "פזרן" ואחד "קמצן", שהיחס לכסף הוא אופי, ואופי לא משנים. והפתרונות שניסיתם באו בהתאם: לנצח בוויכוח, לפצל חשבונות כדי שלא יהיה על מה לריב, או פשוט לשתוק.

יחס לכסף מהילדות: למה קשה לוותר על משפט של ההורים

יש בכם צד שרוצה שקט, ויש צד שנאמן לבית שממנו באתם. שניהם רוצים משהו נכון.

שקט פירושו שיחה על כסף שלא נגמרת בדלת טורקת, והרגשה שאתם מושכים לאותו כיוון. נאמנות היא משהו עמוק יותר. כשבן או בת הזוג מבקרים את "על כסף לא מדברים", קשה לא לשמוע בזה ביקורת על ההורים, וקשה לא לקום להגן עליהם. מה שאתם שומרים עליו ברגע הזה יקר באמת: שייכות, נאמנות, זהות. לכן משפט של ההורים כל כך קשה לשחרר: לוותר עליו מרגיש כמו לוותר עליהם. לא צריך להילחם בתחושה הזאת. מספיק לראות שאפשר לבחור בלי לבגוד באף אחד.

למה הוויכוח על ההוצאה לא נגמר

הוויכוח על הז'קט אף פעם לא היה על הז'קט. לכן הוא לא נגמר גם כשמסכימים על המחיר. זה לא באשמתכם, וגם לא באשמת בן או בת הזוג: כל אחד מכם מגיב למשפט פנימי על כסף שאף אחד מכם לא בחר בו.

החוקרים בראד קלונץ, סוניה בריט ושותפיהם (Journal of Financial Therapy, 2011) בנו שאלון שמודד תסריטי כסף, כלומר אמונות פנימיות על כסף, ומיינו אותן לארבע משפחות:

במחקר שלהם, תסריטים כאלה נמצאו קשורים להכנסה, לחוב ולהתנהגות כלכלית. שהם נלמדים בבית הוא חלק מההסבר שהחוקרים מציעים, לא משהו שהמחקר מדד. אבל רובנו מזהים את זה גם בלי מחקר: המשפטים עברו אלינו בלי שמישהו התכוון ללמד אותם.

ולכל משפט יש סיבה. "תמיד לשמור בצד" יכול להגיע מבית שעבר תקופה קשה. "על כסף לא מדברים" יכול להגיע מבית שרצה להגן על הילדים מדאגה. המשפטים האלה עזרו פעם למישהו. השאלה היא רק אם הם עוזרים לכם עכשיו.

וכשהמשפט של אחד פוגש את המשפט של השני, נולד הוויכוח. "מה יגידו" פוגש את "תמיד לשמור בצד", ושניהם בטוחים שהם מגינים על המשפחה. כל אחד צודק, מתוך הבית שלו. לכן הדרך החוצה היא לא להכריע מי צודק, אלא לשים את שני המשפטים על השולחן, ולבחור מהם משהו שלישי.

השאלה הבאה היא לא השאלון של החוקרים, והיא לא אבחון. היא נקודת התחלה לשיחה:

איזה משפט שמעתם הכי הרבה בבית?

כשאתם חושבים על הבית שגדלתם בו, איזה משפט על כסף הכי מוכר לכם?

בחרו את התשובה הקרובה אליכם. אין כאן תשובה שגויה.

כסף מקלקל אנשיםעוד קצת, ואז יהיה טובמה יגידולא מספרים לאף אחד כמה יש

לבחור יחד אילו משפטים נשארים בבית

לבחור יחד אילו משפטים על כסף מהבתים שגדלתם בהם ממשיכים אצלכם, ומה הילדים שלכם ישמעו. בלי לבקר את ההורים, בלי לקבוע מי צודק, ובלי להפוך את זה לטיפול. חצי שעה, שני דפים, ושאלה אחת: מה אנחנו רוצים שהילדים שלנו ישמעו על כסף?

תרגיל של חצי שעה: מאמונות מגבילות על כסף למשפט משותף

צעד 1: שלושה משפטים, כל אחד לבד

כל אחד כותב על דף שלושה משפטים על כסף ששמע בבית. בלי לשפוט, בלי לערוך. מה שעולה ראשון הוא בדרך כלל הנכון.

צעד 2: לקרוא בקול, בלי תגובה

אחד קורא, השני מקשיב. בלי "אבל", בלי "זה מסביר הרבה". רק "שמעתי". ואז מתחלפים.

צעד 3: על כל משפט, "במה הוא עזר לי?"

לא "למה הוא שגוי", אלא במה הוא עזר. השאלה הזאת מורידה את ההגנה: אף אחד לא צריך להגן על ההורים כשמכירים במה שהם נתנו.

צעד 4: משפט משותף אחד

מתוך ששת המשפטים, או בהשראתם, מנסחים משפט אחד שהוא של הבית הזה. לדוגמה: "מדברים על כסף בגלוי, ומחליטים עליו מראש."

צעד 5: מה הילדים ישמעו

מחליטים יחד על משפט אחד שאתם רוצים שהילדים ישמעו, ועל אחד שאתם רוצים להפסיק להגיד מולם. לשיחה על כסף עם הילדים עצמם יש מאמר נפרד: דמי כיס לילדים.

התרגיל, צעד אחרי צעד

• כל אחד כתב שלושה משפטים מהבית
• קראנו בקול, בלי תגובה
• שאלנו על כל משפט במה הוא עזר
• ניסחנו משפט משותף אחד
• בחרנו משפט אחד שהילדים ימשיכו לשמוע

0 מתוך 5 סומנו

ב-AlphaHome: משק הבית המשותף מראה לשניכם את אותן הוצאות, ולוח הבקרה מציין מי רשם כל שורה. הקטגוריה שעליה הוויכוח חוזר, כמו בגדים, מתנות או יציאות, מקבלת תקציב שסוכם בשיחה, ולא נקבע ברגע הקנייה מול הקופה.

כשמשפט ישן חוזר לשולחן

השיחה גולשת לביקורת על ההורים. "אמא שלך תמיד..." ופתאום מישהו נעלב. היום: לעצור ולחזור לשאלה "במה זה עזר לך?". לפעם הבאה: להסכים מראש שמדברים על המשפט, לא על האדם שאמר אותו.

משפט ישן חוזר בוויכוח הבא. הוא יחזור; ככה זה עם משפטים שגדלתם איתם. היום: לקרוא לו בשם, "זה ה'מה יגידו' שלי", וכבר עשיתם חצי מהדרך. לפעם הבאה: לתלות את המשפט המשותף במקום שרואים.

אחד מכם לא רוצה לעשות את התרגיל. זה בסדר. היום: לעשות את צעד 1 לבד, ולהקשיב לעצמכם שבוע. לפעם הבאה: לשתף משפט אחד, לא שלושה. ואם הוויכוח הוא בעיקר בין מי שחוסך למי שמוציא, המאמר על זוג של חוסך ומוציא מתמקד בדיוק בזה.

אם השיחות על כסף מביאות מצוקה של ממש, בזוגיות או בכסף עצמו, זה המקום לפנות לאיש מקצוע מתאים. התרגיל הזה הוא שיחה, לא טיפול.

משפחה שבוחרת מה היא אומרת על כסף

אותם משפטים, בלי שמישהו בוחר בהם, יביאו כנראה את אותו ויכוח, בפעם הבאה בקניון. אבל המשפטים לא נכתבו באבן. אתם יכולים להחליט אילו מהם נשארים, ואילו נגמרים אצלכם. וייתכן שזה הדבר המשמעותי ביותר שהילדים שלכם יקבלו מכם בנושא הזה: לא סכום, אלא משפט.

השבוע, על דף: לרשום כל משפט על כסף שנאמר בבית מול הילדים, מכם, מבן או בת הזוג או מהסבים, ולידו את המשפט מבית ההורים שהוא מזכיר. בסוף השבוע מסמנים משפט אחד שתרצו שהילדים ימשיכו לשמוע.