נתינה ותרומות בתקציב המשפחתי: איך נותנים בלי להרגיש שזה על חשבון ההון

ארוחת ערב, יום שלישי. הטלפון מצלצל, מספר לא מוכר: עמותה, מתנדבת נחמדה, סיפור שנוגע ללב. אחרי חמש דקות נתתם 180 ₪, וחזרתם לשולחן עם תחושה מעורבת. למחרת הגיעה התרמה מבית הספר. בשבוע שאחרי, קרוב משפחה שקשה לו. ובסוף השנה, כשמישהו שואל "כמה נתנו השנה בכלל?", אף אחד מכם לא יודע.

לפעמים נתתם ברגע והרגשתם אחר כך שזה היה יותר מדי. לפעמים סירבתם והרגשתם לא בנוח כל הערב. ובשני המקרים, ההחלטה לא הייתה באמת שלכם. היא הייתה של מי שהתקשר.

הסיפור הישן אומר שנתינה היא מה שעושים כשנשאר כסף, ושהיא מתחרה בבניית הביטחון של המשפחה. ולכן הפתרונות הישנים הם שני קצוות: לתת לכל מי שמבקש עד שזה נהיה כבד, או לסרב לכולם ולהרגיש לא בנוח עם עצמכם.

למה תרומות בתקציב המשפחתי מרגישות אקראיות

יש בכם צד שחושש מכל שקל שיוצא. הוא רואה את היעד לדירה, את הקרן לימים קשים, וכל תרומה נראית לו כמו צעד אחורה. הצד הזה שומר על הביטחון הכלכלי של הבית, ועל תחושת שליטה מול זרם של בקשות. ויש בכם צד שרוצה לתת, להשפיע, להיות חלק ממשהו גדול מהבית. שני הצדדים אמיתיים, ושניהם צריכים להרגיש שנשמעו.

האקראיות הזאת היא לא חוסר נדיבות ולא חוסר אחריות. היא תוצאה של זה שכל בקשה מגיעה כהחלטה חדשה, ברגע לא צפוי, עם אדם על הקו. מי שמחליט עשרות פעמים בשנה תחת לחץ מכיר את התחושה של נתינה שלא תואמת את מה שהוא באמת רוצה, בכיוון אחד או בשני.

והנתינה עצמה לא חייבת להרגיש כמו הפסד. אליזבת דאן, לארה אקנין ומייקל נורטון פרסמו ב-2008 ב-Science ממצאים שלפיהם הוצאה על אחרים קשורה לתחושה טובה יותר אצל הנותנים. על המחקר הזה ועל ממצאים נוספים כתבנו בכסף ואושר.

נתינה מתוכננת: החלטה אחת במקום עשרות

מה שחסר לא היה כסף ולא לב. חסרה החלטה אחת, מראש, שעונה על כל הבקשות של השנה. נתינה מתוכננת היא חלק מהתקציב, כמו כל יעד אחר, והיא בחירה שלכם.

נתינה מהרגע מול נתינה מתוכננת

היבט	נתינה מהרגע	נתינה מתוכננת
מי מחליט	מי שהתקשר	שניכם, פעם בשנה
כמה	מה שיצא ברגע	סכום שנתי שקבעתם
למי	למי שביקש ראשון	לרשימה קצרה שבחרתם
אחרי סירוב	אי נוחות	"זה לא ברשימה שלנו השנה"
בסוף השנה	"כמה נתנו בכלל?"	מספר אחד שאתם יודעים

נתינה מהרגענתינה מתוכננת

נתינה מהרגע

מי מחליט

מי שהתקשר

כמה

מה שיצא ברגע

למי

למי שביקש ראשון

אחרי סירוב

אי נוחות

בסוף השנה

"כמה נתנו בכלל?"

סכום לשנה ורשימה קצרה, שנקבעים פעם אחת

לתת מתוך החלטה אחת שקיבלתם יחד: סכום לשנה ורשימה קצרה של מה שחשוב לכם. בלי לענות לכל בקשה ברגע של לחץ, ובלי להרגיש שכל שקל שיוצא מתרחק מהביטחון שלכם. אין כאן מספר נכון. יש מספר שלכם, גם אם הוא צנוע בהתחלה.

מהרשימה ועד הקבלות: נתינה שמרגישה כמו החלטה

שלב 1: שלושה דברים שחשוב לכם לתמוך בהם

ערב אחד, דף אחד, שלוש שורות. אולי בריאות, אולי חינוך, אולי הקהילה שלכם. לא רשימה של עשר, שלוש. הרשימה הקצרה היא מה שהופך סירוב לפשוט: מה שלא בה, לא בה השנה, וזה לא אומר שום דבר רע על מי שביקש.

שלב 2: סכום לשנה

לא לחודש, לשנה, כי הבקשות לא מגיעות בצורה שווה. חלק מהמשפחות נוהגות לפי מעשר כספים, מסורת של הפרשת עשירית מההכנסה לנתינה. אחרות בוחרות אחוז קטן יותר, או סכום עגול. מה שחשוב הוא שהאחוז מתורגם לסכום שנתי בשקלים, כי בסכום אפשר למדוד. למשל, משפחה שבוחרת 2,400 ₪ לשנה נותנת בממוצע 200 ₪ בחודש.

שלב 3: שורה בתקציב

ב-AlphaHome: פותחים בהגדרות קטגוריה בשם "נתינה", ובעמוד התקציב קובעים לה תקציב משתנה בתקופה שנתית. תקציב שנתי נמדד מינואר ועד החודש המוצג, אז עמוד התקציב מראה כמה נתתם מתחילת השנה מול הסכום שקבעתם. רשימת ההוצאות עצמה מוצגת חודש אחד בכל פעם, כך שאת התמונה השנתית רואים בעמוד התקציב.

ככה התרומה של 180 ₪ באמצע ארוחת הערב היא כבר לא החלטה חדשה. היא שורה מתוך סכום שכבר החלטתם עליו.

ובאמצע השנה, כשמגיעה בקשה שנוגעת בכם, אתם לא שואלים "אפשר להרשות לעצמנו?" אלא "כמה נשאר בשורה של נתינה השנה?". זו שאלה עם תשובה, ושניכם רואים אותה באותו מסך.

שלב 4: זיכוי מס על תרומות, וקבלות

תרומה למוסד ציבורי שמוכר לעניין סעיף 46 לפקודת מס הכנסה יכולה לזכות בזיכוי ממס. את שיעור הזיכוי, את התקרה, את הסכום המינימלי ואת רשימת המוסדות המוכרים בודקים באתר רשות המסים, כי חלק מהם מתעדכנים מדי שנה, והמקרה האישי שלכם עשוי להיות שונה. מה שאפשר לעשות כבר עכשיו: לשמור כל קבלה, ולרשום בתיאור ההוצאה למי נתתם.

שלב 5: סיכום שנתי

פעם בשנה, באותו ערב שבו קובעים את הסכום לשנה הבאה, מסתכלים אחורה: כמה נתתם, למי, ואיך זה הרגיש. אם יש לכם כבר בדיקה כלכלית שנתית, הנתינה היא שורה אחת בה.

כשקרוב מבקש, כשהחודש צפוף, וכשקשה לסרב

קרוב משפחה בקושי מבקש עזרה, והבקשה כבדה רגשית. עזרה למשפחה שונה מתרומה, ומגיע לה מקום משלה. היום: לא להחליט על הטלפון. "נחזור אליך מחר עם תשובה" זו תשובה מכבדת. לפעם הבאה: קטגוריה נפרדת בשם "עזרה למשפחה", עם תקציב שנתי משלה וגבול ששניכם מסכימים עליו. על עזרה קבועה להורים כתבנו בעזרה להורים מבוגרים.

חודש צפוף. רכב במוסך, ארנונה, ואין מקום לנתינה. זה חלק מהתוכנית, לא סטייה ממנה. היום: החודש נותנים פחות, או לא נותנים, בלי אשמה. לפעם הבאה: כיוון שהסכום שנתי, חודש אחד חלש לא משנה את ההחלטה הגדולה.

בקשה מגיעה בשביל משהו שלא ברשימה, ואתם מרגישים לא נעים לסרב. משפט מוכן. "אנחנו נותנים לפי רשימה שקבענו בתחילת השנה, והשנה זה לא בה. מאחלים לכם הצלחה." היום: לכתוב את המשפט ליד הטלפון. לפעם הבאה: אם משהו חוזר ונוגע בכם, הוא מועמד לרשימה של השנה הבאה.

נדיבות שיש לה כתובת

כל עוד כל בקשה היא החלטה חדשה, כל בקשה תביא את אותה אי נוחות. לא כי אתם קמצנים ולא כי אתם פזרנים, אלא כי אף אחד לא הציע לכם דרך אחרת. רשימה קצרה, סכום שנתי ושורה אחת בתקציב הם הדרך הזאת.

הנתינה שלכם מפסיקה להיות תגובה לטלפון, ונהיית משהו שבחרתם. ובסוף השנה, כשתראו את השורה של "נתינה" מול הסכום שקבעתם, תדעו בדיוק מה עשיתם, ולמה.

השבוע: לכתוב יחד שלושה דברים שחשוב לכם לתמוך בהם, ולפתוח בהגדרות קטגוריה "נתינה", ואז בעמוד התקציב תקציב משתנה בתקופה שנתית עם הסכום שבחרתם לשנה, גם אם הוא צנוע בהתחלה.